זה הסיפור שלי – והוא דומה מדי לסיפורים של בנות אחרות שפשוט לא הפריעו

כשהייתי ילדה, תמיד הייתי עם ספר.

בהפסקות, בדרך לחוג, כשמסביבי שיחקו או דיברו — אני קראתי. זה היה השקט שלי.

הבריחה שלי. המקום שבו לא הייתי צריכה להסביר את עצמי.

אבל מאחורי הילדה שקוראת המון הסתתר סיפור אחר. ילדה שמתקשה להכין שיעורים, שמרגישה שהיא תמיד מפספסת משהו, שתמיד מאחור.ושוב ושוב שומעת: “חכמה, אבל לא מתאמצת.”

גם מבחינה חברתית לא הכול היה פשוט.לפעמים הייתי "יותר מדי" — דרמטית, רגישה, פגיעה.לפעמים “לא מחוברת” — בורחת לעולמות אחרים, שותקת, קצת שקופה.לא הצלחתי להבין למה אני לא מצליחה להיות פשוט "כמו כולם".

אז מצאתי לעצמי הסברים: שאני לא יפה מספיק, לא חכמה מספיק, לא מעניינת.שאני פשוט לא מספיק.

אחרי התיכון התחלתי לנסות להבין. למה יש דברים שבאים לי בקלות מטורפת, ובאחרים – הכי פשוטים לאחרים – אני נתקעת. נתקלתי במקרה בסרטון על הפרעת קשב אצל בנות. ופתאום דברים התחילו להסתדר. הוקל לי. הייתה בי תחושת "אז אני לא עצלנית. אני פשוט פועלת אחרת."

אבל לא עשיתי עם זה כלום.אמרתי לעצמי: מה הטעם עכשיו? כבר סיימתי תיכון.גם בתואר הראשון לא ניגשתי לאבחון.הייתי דרוכה, מוכוונת מטרה, עבדתי קשה — והצלחתי.ואפילו הרגשתי שהקולות מבחוץ משתנים — פחות "יש לך פוטנציאל", יותר "כל הכבוד לך".הרגשתי שסוף סוף רואים את היכולות שלי.

אבל בפנים, משהו עדיין רעד. כל פעם שאמרתי “יש לי ADHD לא מאובחן”, הרגשתי שאני צריכה להתנצל. פחדתי שאולי אני ממציאה. שאולי אני סתם מחפשת הסבר.

ואז, בשיעור בתואר, מרצה בקורס מבוא לפסיכולוגיה עצרה אותי באמצע שיחה ושאלה: “את לא לוקחת ריטלין?” עניתי: “אני לא מאובחנת.” היא הסתכלה עליי ברכות וענתה: “מפתיע. כדאי שתעשי את זה.”

היא ראתה אותי. באמת.זו הייתה הפעם הראשונה שמישהי מקצועית שמה שם לקושי שאני נושאת שנים.

אבל אז החיים קרו. ואז הקורונה. ודחיתי את זה שוב. רק אחרי סיום התואר, בגיל 26, קבעתי תור לאבחון. רציתי לדעת, סופית, שאני לא מדמיינת. רציתי תוקף.

והוא הגיע: הפרעת קשב וריכוז עם רכיב היפראקטיבי.

האבחון לא שינה את מי שאני, אבל הוא שינה את איך שאני רואה את עצמי. פתאום כל כך הרבה רגעים מהעבר הסתדרו לי. ופתאום – הפסקתי להאשים את עצמי והתחלתי ללמוד איך לעבוד עם הפרעת הקשב שלי. והיום אני גם יודעת – הפרעת הקשב היא לא רק קושי. היא גם הכוח שלי. היא זו שנותנת לי יצירתיות בלתי נגמרת, אינטואיציה חדה, חיבור עמוק לרגשות של אחרים.היא מאפשרת לי לחשוב אחרת, לראות את מה שלא נאמר, להרגיש חזק.ולפעמים, כשאני מפסיקה להילחם בה — אני מגלה שהיא הצד הכי חי בי.

מאז, אני פוגשת בקליניקה ילדות ונערות שמזכירות לי את עצמי. חכמות, יצירתיות, רגישות — אבל משהו בהן לא מצליח “להסתדר”. הן לא מרעישות, הן לא מתפרעות. הן שוכחות, בורחות, מתפרקות בשקט.

וכמו שקורה להרבה בנות עם ADHD — הן פשוט לא מאובחנות.כי הן לא עושות רעש.אז הן גם לא מקבלות עזרה.

ובלי עזרה – מתפתח דימוי עצמי נמוך, לפעמים חרדה, ולפעמים גם דיכאון כי כשלא מבינים אותך, את מסיקה שהבעיה היא בך.

אבל זה לא חייב להישאר ככה.

כמטפלת רגשית, אני רואה בכל יום כמה משמעות יש להכרה. לליווי. למבט שמבין.וכמה מהר התקווה חוזרת — ברגע שמתחילים להבין את עצמך.

ואם את קוראת את זה ומרגישה שזה נוגע בך —אני רק רוצה שתדעי: את לא מגזימה. את לא מדמיינת. את לא לבד. ויש דרך אחרת להרגיש.